דוד שימש בעיקר בתפקידים כלכליים , בקיבוץ כמרכז משק, גזבר ויו"ר הנהלה כלכלית. באזור כגזבר המפעלים האזוריים בשער הנגב בתנועה בוועדת תעשיה של  "איחוד הקבוצות והקיבוצים" וכסמנכ"ל איגוד התעשייה הקיבוצית. במשך כל הזמן לא נטש את אהבתו הגדולה למוזיקה, יצא לקורס מנצחי מקהלות, הקים מקהלה בגבים, היה מדליק הנרות הקבוע בחנוכה ואב הסדר בפסח במשך שנים רבות, היווה חלק מרכזי ב"תזמורת בצורת" המפורסמת ובחבורות זמר בקיבוץ.

במסגרת תפקידו בוועדת התעשייה של "איחוד הקבוצות והקיבוצים" טיפל בהבאת מפעל "זמיר", ליצור חליליות, לגבים ואף היה מנהלו במשך מספר שנים. בתפקיד זה שילב דוד את אהבתו הגדולה  למוזיקה עם יכולותיו הניהוליות פיננסיות. בכל תפקידיו יצר קשרים אישיים וחברתיים עם קולגות לעבודה, לקוחות ואף עם מתחרים.

מרים (מירוש) לוינסון (1935-2014) נולדה בקרית חיים בשנת 1935. בהיותה בת 13 נהרג אחיה הגדול בקרבות שיחרור הנגב במהלך מלחמת העצמאות. בשנת 1952 הצטרפה מירוש לקיבוץ גבים במסגרת גרעין ב' של "מגשימים" שם פגשה את דוד והשניים נישאו.

מירוש עבדה במשך שנים רבות כמורה ומחנכת לקבוצות של "חברות נוער" בקיבוץ, לימדה בכיתות א' בקיבוץ ובבית הספר וכן לימדה את השפה העברית באולפן בקיבוץ. היא היתה מורה אהובה על תלמידיה. משך כל השנים פעלה מירוש בתחומי תרבות רבים בקיבוץ. יזמה והפיקה חגים וערבים ייחודיים בנושאים שונים,  ביימה והפיקה מופעי בר-מצווה, ייסדה את "ערב השערים" לבני המצוה (בו בני המצוה ומשפחותיהם שיתפו את כלל הקיבוץ בסיפורם המשפחתי), היתה אחראית ליצירת הגדת הפסח הייחודית של קיבוץ גבים ועוד. כמו כן הקימה וניהלה את "בית מאירה" שמשמש עד היום כספריה, חדר עיון ומשחק יצירתי לילדי הקיבוץ.

כבת למשפחה שכולה, נושא ההנצחה היה קרוב מאד לליבה והיא עסקה בו רבות בביתה ובקיבוץ. עוד בטרם הוכרז יום הזיכרון כיום אבל לאומי דאגה מירוש לקיים טקסי אזכרה ביום זה. גם יום השואה לווה תמיד בסידור הפרחים המסורתי של ששה פרחי קאלה לבנים בכניסה לחדר האוכל.

מירוש ודוד גידלו 3 ילדים: יונתן, אופיר ומיכל, וזכו ל 9 נכדים. בביתם תמיד נשמעה מוזיקה קלאסית ממערכת הסטריאו ומאוסף התקליטים המרשים שהיה ברשותם. היו חובבי תרבות ואהבו מאד קונצרטים, הצגות ותערוכות שונות.

זיוה הייתה אשת מקצוע בחינוך, אך מעבר למקצועיות הייתה דמות חינוכית באישיותה.  החינוך עבורה, היה אמונה ודרך חיים. על כן, החליטה המשפחה להנציח את זכרה "במלגת מורשת", במסגרת קרן גרשוני שתורמת רבות לחינוך באזור, כפי שעשתה זיוה כל חייה.

על עצמי: (דברים שזיוה כתבה על עצמה)

הכול התחיל בארץ פולין, שם חיו בעבר משפחות הסבים שלי. הורי שכבר היו חברים היגרו לברזיל, לעיר ריו דה ז'ניירו. ראשון היה אבי ואחריו אמי. הם התחתנו, הולידו אותי ואת אחי דויד.כך התחיל מסלול חיי: למדתי בבית ספר יהודי ברזילאי מכיתה א'. לימודים כלליים בפורטוגזית ובנוסף עברית, יידיש, מסורת, ההיסטוריה של העם היהודי ועל מדינת ישראל. בגיל צעיר התחלתי בנגינה על פסנתר, התקדמתי והתפתחתי בעולם המוסיקה.

הצטרפתי לתנועת הנוער "דרור". היינו באים לתנועה בשבתות ובימי ראשון, בהם למדנו על ארץ ישראל, שרנו שירים בעברית, רקדנו ריקודי עם, יצאנו לטיולים משותפים ועוד. בגיל 18 נבחרתי יחד עם עוד מספר חברים מהתנועה לנסוע לשנת לימודים בישראל, ב"מכון למדריכי חוץ לארץ" בירושלים.  בתנועה הכרתי את אברהם שיינפלד, אשר שימש כמזכיר התנועה בכל ברזיל. באוגוסט 1957 התחתנו. לאחר החתונה החלטנו "לעשות עלייה" ולהקים בה את משפחתנו. רצינו שילדנו יוולדו כאן במדינת היהודים וחשבנו שקבוץ ברור חייל, אליו הגיעו חברי תנועת הנוער שלנו, יהיה המקום המתאים.  בינואר 1958 הגענו לנמל חיפה באנייה, שם חיכו לנו נציגי הקבוץ והסיעו אותנו במשאית מהנמל לקיבוץ. בקיבוץ נולדו ילדינו עמיר, תניה ויואב, שהפכו אותנו להורים מאושרים וגאים בגדילתם, התפתחותם ובכישוריהם.

כבר בגיל 15, עדיין בברזיל, התחלתי לעבוד בחינוך ילדים ואך טבעי  היה שגם בקיבוץ אעסוק בכך. לאחר כמה שנים של עבודה, כמטפלת בגיל ביה"ס, ליוויתי קבוצה מכיתה א' עד שהגיעו למצוות.   בשנים 1964-1965 למדתי הוראה, בגילאי גן וכיתות צעירות. לימדתי וחינכתי בבית הספר האזורי שער הנגב ובשנים 1980-1988 ניהלתי את ביה"ס היסודי. לאחר מכן, עבדתי במכינות הקדם אקדמיות לחיילים משוחררים ב"מכללת ספיר".

אותי מסקרנים מאז ומתמיד אנשים (קטנים וגדולים), הצבעים והקולות, כמו גם המילים הן הנאמרות, ואלה הכתובות. בעבודתי עם ילדים שאפתי תמיד ליצור להם סביבה נאה, מגרה ועשירה בכל אלה. אך כיוון שלא ניחנתי בכישורים הנדרשים, עשיתי לי הרגל לאגור ציורים, תמונות, צילומים וכן סיפורים ושירים שיהיו לי לעזר, לעת הצורך ושיבטאו וישלימו את אשר בראשי ובלבי.

השנים שלאחר היציאה לפנסיה מוקדשות לעצמי, פעילות במועדון "יחדיו" והתנדבות בארכיון הקבוץ. במועדון "יחדיו" הצטרפתי לחוג לציור, נהנית מהחברותא, מתהליך היצירה ובעיקר מהעיסוק בצבע, כל צבע בציורי שונה בגווניו מצבעים קודמים ואף פעם איני משתמשת בגווניו מצבעים קודמים ואף איני משתמשת בגווני הצבעים המקוריים.

אני אישה שנהנית מהדברים הפשוטים והקטנים שהחיים מזמנים: פרח, חיוך, מילה טובה, קבלה ואנשים בכלל. מחוברת עדיין לקצב ולמילות המוזיקה הברזילאית. חיה בישראל ומנסה לחוות ולהיות מעורבת במה שקורה כאן בכל תחומי חיינו: הפוליטיקה והאנשים שעושים אותה, סרטים ומוזיקה. מסתקרנת מהאנשים שעושים ויוצרים. ובעיקר אוהבת ונמצאים בליבי ובמחשבותיי – עמיר, תניה, יואב ובני זוגם – איילת, אבשה ויעל, שהפכו לחלק ממני וכמובן, הנכדים היקרים – אלה, עמית, עידן, שירה, מיקה, נוגה ושחר הקטן. די בשמותיהם בשביל לגרום לי אושר גדול.

צבי – אבא שלנו, של אבנר, שמעון ויעל היה חלק מניר-עם והיא חלק ממנו. שייך היה לדור של חולמים ולוחמים…

אבא הרבה לדבר על מחוזות ילדותו בעצב ובהומור ועל געגועיו לבני משפחתו שנספו בשואה. עם אמא עמליה שהייתה שותפה פעילה ומחנכת בנפשה, הקימו בניר עם בית שורשי ושמח. כשהוא כבר שבע ימים וכשהקאסמים נופלים ורעש מסביב, לא הסכים לצאת קצת מניר-עם להתאוורר. "בית לא עוזבים". הרגיש שקברניטי המדינה אטומים למצב הבטחוני בעוטף.

אבא שמח על המשפחה – השבט הגליני שגדל וצמח. מנגד הבדידות והגעגועים לאמא ליוו אותו כל השנים. היה לו קשר נפלא וחם עם 11 הנכדים האהובים והנינים שכל אחד מהם שימח אותו כל כך.

בערוב ימיו ובעידודו של יוסי חתנו, שאהב והיה להם קשר מיוחד, הוציא ספר בסיוע מלגה של קרן גרשוני – בין שני בתים". הבית הראשון היה שם בעיירה בריטשבה והבית השני שהקים בניר עם, שאהב והרגיש שייך. בסוף הספר הוא כתב: "המשפחה שהקמתי עם עמליה ז"ל צמחה והתרחבה לנגד עיני. ילדי ובני זוגם, הנכדים והנינים, משמחים ומחממים את ליבי, מהם אני שואף תמיכה, עידוד ואנרגיות חיוביות. לא נותקה עוד השלשלת, עוד נמשכת השלשלת…"

השנה החלטנו להיות שותפים ולהנציח את אבא שלנו ע"י תרומה לקרן – אבא היה גאה ושמח על כך.

היא סיימה תיכון, תוך השתתפות ערה בפעילות התנועתית, השתתפות שסחפה גם את הוריה שלפני כן לא נטו כלל אל התנועה הציונית. כבר בגיל 17, נשלחה לקן יאסי לשמש כראש קן וכמדריכת השכבה הבוגרת. מתקופת ההכשרה היא זכרה את  התנאים הקשים, את העבודה במפעלי החרושת, אך גם את אווירת היחד הטובה. ב- 23 במרץ 1938, קיבלה הודעה להתכונן לעליה תוך 5 ימים. נפרדה בבכי מהוריה ועלתה על אנייה, הישר לקיבוץ "עמל" בקרית-חיים, בקריה עבדה במפעל "אתא" ושוב כמובן השתלבה בפעילות פוליטית-מפלגתית ואהבה את הדינמיקה של החיים וההפגנות הגדולות באחד במאי.

כשעבר הקיבוץ לרוחמה, נשלחה רעיה ללמוד את מלאכת ייצור המברשות בבית-חרושת "המברשת", שנרכש באותן שנים, היא היתה עובדת זריזה וחרוצה, אך העבודה המונוטונית והמשעממת לא התאימה לאופייה הסוער, והיא מצאה סיפוק בפעילות תרבותית, בלימודי ערב וקורסים קצרים. אחרי שעברה קורס קדרים ב"גבעת- חביבה", השתלבה בפעילות  מפלגתית במפלגת מפ"ם, סניף ירושלים. רעיה זכרה תקופה זאת כהזדמנות להרחבת אופקים וחידוש קשרים עם העולם שמחוץ לקיבוץ.

שלוש פעמים ברציפות נבחרה למלא תפקיד, רכזת ועדת הבריאות, אותו מילאה בתבונה ורגישות כאשר נשאלה: "הכיצד?" ענתה: "מאוד חשוב לי להיענות לצרכים המיוחדים של החברים". בהחלטה רגעית ובלתי רצינית, כהגדרתה, החליטה רעיה לצאת ללמוד אנגלית באוניברסיטת באר-שבע. להפתעתה הלימודים לא היה קשים לה במיוחד וההצלחה דרבנה אותה להמשיך ולסיים בהצלחה את כל המבחנים והעבודות.

היא החלה ללמד אנגלית בבית הספר, אחר-כך ב'מכללת הנגב' בה מילאה תפקיד רכזת חטיבת השפות. בתפקיד זה ארגנה, הדריכה ועקבה אחרי כל הקורסים לשפות זרות. היה לה לרעיה כישרון מיוחד לשפות והיא שלטה ברומנית, עברית, צרפתית, אנגלית, רוסית ויידיש.

אל משה ויסברג אותו כינתה בחיבה בוב, נקשרה רעיה קרית-חיים. ברוחמה נולדו להם שלושה בנים, אלי, ארי וישקה. רעיה הייתה אישה שידעה להעריך יופי ותבונה, הקפידה מאוד על הופעתה והשתדלה לשמור עליה בכל כוחה. תמיד השתתפה עם משה, באופן פעיל בכל פעילות תרבותית, ואהבה מוזיקה ותיאטרון.

המסע הקשה נמשך כשלושה חודשים בהם עברו על האוניה; שריפה, הצפה, עליה על שרטון, נטישת הצוות וסערה קשה בסופה נתפסה האונייה בידי הבריטים והעולים נשלחו לכלא עתלית. כאשר הגיע אחרי השחרור, כעולה בודד אל החולות הזהובים של מפרץ חיפה, מקום בו עמדו צריפי המחנה של קיבוץ "העמל"  הטביעו צעדיו עקבות ראשונים על החול, והוא חש כמו מתחילים חייו מחדש. לימים יקרא משה לספרו הביוגרפי,שהוצא בסיוע "קרן גרשוני": "צעדים בחול".

בראשית ימיו בקיבוץ "העמל" לימים "רוחמה", ניסה כוחו בעבודה בנמל, אך כוחו לא עמד לו והוא התמוטט תחת משא השקים והעצים ועבר לעבודה בית החרושת "נעמן". כשעלה הקיבוץ על אדמתו בצפון הנגב היה משה מנהל חשבונות. הוא נשלח להשתלמות כמורה ולימד 17 שנים בבתי הספר ברוחמה ואחר כך בשער הנגב. מימים אלה הוא זוכר את הדרישות התובעניות של מורה מחנך ב"מוסד החינוכי" וחניכיו בני קבוצת שיבולים , אותם ליווה בכול שנות התיכון, מצאו בליבו חדרים חמים עד יומו האחרון.

אך השעות הארוכות שהשקיע פגעו במרקם משפחתו הפרטית ועדויות לכך נמצאות בספרו המיוחד והכנה. מחינוך עבר לעבודה בהנהלת החשבונות של מפעל "המברשת", ומשם למחלקה לביקורת של הקיבוץ הארצי והביטוח החקלאי. במקביל לעבודה היה תמיד פעיל בועדות הקיבוץ, חבר במזכירות, זמן מה גם מזכיר, מנהל המוסד החינוכי, חבר בצוות השינוי ועוד.

משה היה איש הגות ולימוד והעמיק בהבנת המסורת היהודית ונפש האדם. משה נשא לאישה את רעיה ונולדו להם שלושה בנים, אלי, ישראל וארי.

הוא אהב את אשתו והעריך אותה מאוד, כאשר חלתה ליווה וסעד אותה וכאשר הלכה לעולמה נשאר בודד בין כותלי ביתו, עד שמצא בנפשו את הכוח לעזוב את מכורתו, את רוחמה שכה אהב ולהחליט על מעבר למגורים לצד בנו וכלתו שקיבלוהו לביתם וטיפלו בו במסירות עד יומו האחרון. אך גם משם , מבית לחם הגלילית, לא ניתק את הקשר עם ביתו והמשיך לשלוח מאמרים לעלון הקיבוץ ובכול מאודו ביקש לשמור על קשר.

איקה הצטרפה מיד לאחר תום לימודיה באוניברסיטה העברית לקיבוץ ארז, בתחילה כמורה שכירה ולאחר מכן כחברה. רוב ימיה עבדה כמורה לביולוגיה ומחנכת בית הספר התיכון בשער הנגב.

במסגרת עבודתה העמידה דורות של תלמידים שידעו להוקיר את פועלה וזוכרים את תלמודה וחלקם אף בחרו להמשיך בדרכה.

איקה חלתה בסרטן השד והחלימה. תוך כדי המחלה ובתהליך ההחלמה השרתה רוח טובה ואופטימיות סביבה. היא חזרה מיד ללמד תוך כדי טיפולים והקרנות כי זו הייתה סביבתה הטבעית והנוחה ביותר. לאחר החלמתה התנדבה ב"יד להחלמה" כתומכת בחולות, מיד לאחר הניתוח שעברו. בתוקף התנדבותה נענתה לכל קריאה מבית החולים והתייצבה מיד למראשות החולה לאוששה. את שנת ההחלמה תיארה בספר  בשם "השנה הראשונה של שארית חיי" שכתבה והוציאה לאור .

איקה נפטרה כעשר שנים מאוחר יותר ממחלה אחרת.

איקה לא שקטה על שמריה, למדה ציור והדפס רשת כדי לספק נטייתה וכשרונה באמנות. למדה מחשבת ישראל להרחיב אופקיה ולממש  משמעות מחנכת בישראל. ולמדה גריאטריה כדי שתוכל לתרום יותר לקהילה. הרי תמיד רצתה לתת.

איקה גידלה וחינכה שלושה ילדים, אך לא זכתה להכיר את ששת נכדיה שיודעים שיש להם סבתא אי שם בשמים.

נאמר" זכר צדיק לברכה", זכרה תמיד יהיה ברכה לאוהביה, למוקיריה ובעיקר לתלמידיה.

נערותו ובחרותו עברו בתל אביב, לימודים בתיכון חדש וחניך ומדריך בתנועה המאוחדת קן מרכז. בעקבות אהבתו הגדולה למוזיקה הוא רכש לעצמו אקורדיון 20 בסים ומפוחית פה אותם שילב בפעילות החברתית בתנועת הנוער, והם ימשיכו וילוו אותו במשך כל חייו.

לייבוש התגייס לצבא במסגרת הכשרת מעיין ברוך – חניכי התנועה המאוחדת מתל אביב, קריית חיים ורחובות. לאחר הטירונות במחנה אלנבי בירושלים, הגיע הגרעין להכשרה בקיבוץ מעיין ברוך. הגרעין נבחר על ידי התנועה לאזרח את נחלאים א' מול עזה ובאוקטובר 1953 נערך טקס אזרוח המקום. לייבוש, שהיה המזכיר של הקיבוץ שבדרך, ברך בשם הגרעין את באי הטקס המכובדים… וכך הוקם קיבוץ נחל עוז, בו הקים את משפחתו עם רחל ישראלי, חברת הגרעין מקריית חיים.

לייבוש היה מעמודי התווך של הקיבוץ הצעיר, יצא לרופין לקורס מרכזי משק (בשנות ה-50) ומילא תפקידים רבים בקיבוץ ומחוצה לו כמו מזכיר תנועת הנוער העובד והלומד ומנכ"ל איגוד התעשייה הקיבוצית לאחר לימודי הנדסה בטכניון.

אנחנו במשפחה ליווינו אותו לאורך השנים בשליחותו הציבורית, אבל מה ששבה את לב כולנו הייתה אהבתו למוזיקה קלאסית ולמילה הכתובה, אותה נטע בזוגתו, שלושת בניו, כלותיו, נכדיו ונכדותיו. מגיל צעיר כתב לייבוש שירה, שביטאה את הלך נפשו, את רגשותיו – אושר, שמחה, צער וכאב בתקופות השונות של חייו. לאחר מותו כינסנו את שיריו בספר "לא יובס אדם בכמיהתו", כשם אחד משיריו.

ב- 1952, אחרי הכשרה בתנועה בארגנטינה, במסגרת גרעין "דרור הבונים", עלה דב ארצה. בהכשרה הוא הכיר את קטה, הם נישאו ועלו יחד עם הגרעין, היישר לקיבוץ מפלסים. בשנים הראשונות עבד דב ברפת ובהנהלת החשבונות. בשנות ה- 70 יצא ללימודים בתחום הנהלת החשבונות והגזברות, תחומים בהם התעניין ואהב. עם השנים היה לאיש כספים מעולה, בעל הבנה נרחבת ומעמיקה בכלכלה ובשוק ההון. דב שימש בתפקיד הגזבר של קיבוץ מפלסים ובהמשך התמנה לגזבר המועצה האזורית שער הנגב.

בתקופת כהונתו כגזבר המועצה היה בין מייסדי "מכללת ספיר" וזכה להיות שותף פעיל ומוביל דרך. בספרו "נתיבים וגעגוע" ,כותב צבי חזן ראש המועצה שער הנגב, על יסודה של מכללת ספיר: "שותף פעיל במאמצי להקמת המכללה היה דב גרינבלט, גזבר המועצה האזורית שער הנגב, מקיבוץ מפלסים, שמסירותו הבלתי נלאית ונחישותו תרמו להפיכת הפרויקט מחלום למציאות". בימיו זכה לראות מכללה תוססת ומלאת סטודנטים מכל הארץ, ואף זכה ללמוד בה כאשר יצא לגמלאות.

באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, הצטרף כחבר מליאה לקרן גרשוני ושימש גזבר הקרן במשך 27 שנים. באותה עת, במסגרת תפקידו כגזבר המועצה, פעל רבות למען קידום הקרן והעצמתה. דב הצליח לנהל את כספי הקרן גם בשנים קשות של המשק הישראלי, דאג להמשך קיומה טיפח ושמר מכול משמר על נכסיה. הצלחתה ושגשוגה של הקרן גרמו לו גאווה רבה ומילאו אותו באושר וסיפוק רב.

דב נפטר בטרם עת בגיל 83. יהי זכרו ברוך.

הקבוצה אליה השתייכו התיישבה לראשונה ב'גבעות זייד' שהיה ישוב קיים. קשיי פרנסה ביישוב הקיים, יחד עם הרצון להגשמה ברוח חזונו של דוד בן גוריון, הביאה את הקבוצה לרדת לנגב ולהקים קיבוץ חדש; 'אור הנר' באזור שער הנגב. בתחילת הדרך עבדה סולי בחינוך לגיל הרך ובהמשך יצאה ללימודי הוראה והשתלבה כמורה מקצועית וכמחנכת, בתחומי הביולוגיה והמתמטיקה,  ב"בית החינוך שער הנגב". אין ילד בשער הנגב אשר למד בחטיבת הביניים בין השנים 1967 -2000 שלא למד תחת שרביטה. במקביל הקימה סולי את ספריית הילדים וספריית העיון בקיבוץ אור הנר. בפרויקט זה מצאה עניין רב ותענוג גדול ועם השנים אף הרחיבה את הספריה, מיחשבה אותה והייתה למנטורית עבור כל הספרניות באזור.

סולי שלנו אהבה לבשל,  בין המאכלים את טעמם אין לתאר במילים, נמצאים: קנישס, אמפנדס, סלט חצילים, עוגת גבינה ורולדת דולסה דה לצ'ה. בין תחביביה, סולי היתה מתקנת המשקפיים של הקיבוץ. היתה לה ערכה עם כל הברגים והמברגים הקטנים ובנפש חפצה הייתה מסייעת לכל ילד ומבוגר שמשקפיו נשברו או שהתעקמו. היו לה ידיים טובות ואהבה לתיקונים והדבקת חפצים שנשברו. לסולי היה זיכרון מדהים והיא ידעה לספר את סיפור ההיסטוריה של כול ענף בעץ המשפחתי, בדיוק מירבי  בפרטי חייו מי היה ומה עלה בגורלו.

לסולי וגי'מי 3 ילדים- מיכל, גדעון ואסנת.

ב-1954 הוא נישא לזמרה, וב-1955 נולד בנם הבכור אלי. ב-1956 יצאה המשפחה לכפר עזה במסגרת קבוצת צעירים וצעירות מקיבוצים ותיקים, שנשלחה על ידי התנועה הקיבוצית להחזיק את המקום לאחר נטישתו. כשהגיע לכפר עזה גרעין "מתערים" הם חזרו לאיילת השחר, שם נולדה בשנת 1957 בתם אורן. ב-1958 עברו להתגורר בקיבוץ יזרעאל, אך החליטו להיפרד. עמוס חזר לכפר עזה ולאחר כשנה הגיעה חמדה להתגורר עמו. הם נישאו ב-1959 ובמהלך שנותיהם בכפר עזה נולדו זהר (1960), אופיר (1965) והתאומים תומר ואלון (1968).

עמוס כיהן כמה פעמים כמזכיר הקיבוץ, כגזבר וכמרכז המשק, ועבד בפלחה, בשלחין, בחממות ובנוי. הוא סייע בהקמתה של התעשייה בקיבוץ, ובשנות עבודתו האחרונות עבד כפועל ייצור במפעל "כפרית". הוא תרם את חלקו גם בריכוז סמינרים קצרים באפעל, כמרכז ועדות שונות בקיבוץ, וכחלק מפעולתו בתנועה הקיבוצית ליווה קיבוצים צעירים בראשית דרכם – קיבוץ חולית בחבל שלום שאומץ על ידי כפר עזה, ומאוחר יותר קיבוץ שיזפון שבערבה.

לאחר פטירתה של חמדה ב-2014 הוא נותר לחיות לבדו מול גבול עזה בתקופה של ירי טילים מתמשך. עד יום מותו סירב לעזוב את ביתו בכפר עזה ולו ליום אחד.

דובוש נולד בירושלים, ארבע שנים טרם הקמת המדינה, וגדל בגבעתיים וברחובות.

הוא הגיע לקיבוץ כפר עזה עם גרעין יגב, והפך מיד לאחת הדמויות המיוחדות, שהיו חלק מזהותם הקיבוצית והאנושית של כפר עזה ושל שער הנגב.

דובוש היה איש של אידאולוגיה וערכים ופעל ברוח זאת בשליחויות ומשימות חברתיות מגוונות מטעם הקיבוץ, ביניהן במחלקת הכשרות של הנוער העובד, שותפות אזורית בין שדרות לקיבוצי האזור, מדריך ומחנך של חברת נוער ובקליטת עלייה במסגרת "בית ראשון במולדת" וקליטת יוצאי אתיופיה.

בקיבוץ היה רפתן ולולן, מזכיר, רכז תרבות, מרכז ועדת חברה וועדות אחרות ועורך עלון הקיבוץ לאורך שנים.

דובוש היה סקרן ואספן בלתי נלאה ולצד עיסוקיו בקהילה פיתח שורת תחביבים שהלהיבו ומילאו את עולמו. מעל כולם בלט אוסף בולים עצום ששיא תפארתו באוסף בולי ילדים מושקע ויפהפה, והפעלת חוגי בולאות לילדים. הוא נסחף בסקרנות חקרנית נמרצת אחרי שורה ארוכה של עניינים, ביניהם פרטי היסטוריה וגאוגרפיה מקומית ואזורית, כמו קרבות מלחמת העולם הראשונה שהתחוללו בדרום, מגדלי מים, רכבת העמק, לימודי יהדות ועוד-ועוד-ועוד.

מעל לכל דובוש היה איש של אנשים – ליבו הרחב חבק כל מי שנזקק לתמיכה ועזרה, כל כולו סולידריות ואמפתיה, מחויבות חברתית ושמחת חיים. ההומור עמד תמיד לצדו, הוא היה בדחן, קוסם, מנחה חתונות מיתולוגי בקיבוץ, ורוח חיה בחיי הקהילה ובמשפחתו.

דובוש נפטר בשנת 2011, בן 67, לאחר מאבק במחלת הסרטן והשאיר אחריו את אביטל אשתו, ארבעת ילדיו ומשפחותיהם.

המשפחה גאה לחלק מלגות לסטודנטים שעוסקים בתחומים שהיו יקרים לליבו.

לאחר שירות צבאי כמד"סית בבאר אורה ושנת שירות בקיבוץ חצרים, הצטרפה חמדה אל עמוס בכפר עזה ונישאה לו בשנת 1959. במהלך שנותיהם בכפר עזה נולדו ארבעת ילדיהם: זהר (1960), אופיר (1965) והתאומים תומר ואלון (1968).

בשנותיה הראשונות בקיבוץ עבדה חמדה בלול, באקונומיה, במטבח ובמחסן הבגדים, ומאוחר יותר יצאה ללימודי הוראה במכללת קיי בבאר שבע. היא השתלבה כמורה, ובמיוחד מורה לתנ"ך, בבית הספר היסודי האזורי "שער הנגב", ובהמשך ניהלה את בית הספר. לאחר פרישתה מן הניהול המשיכה לעסוק בחינוך במסגרת הקיבוצית וחינכה את קבוצת נעל"ה (נוער עולה לפני ההורים).

לאורך שנותיה בקיבוץ הייתה מעורבת מאוד בחיים החברתיים ומילאה תפקידים בשלל ועדות, ביניהן ועדת חברה וועדת התרבות. היא לקחה חלק פעיל גם בתהליכי ההפרטה ובשינויים באורחות החיים בקיבוץ שנבעו מכך.

בחיי התרבות בכפר עזה היה לה תפקיד מרכזי. היא הופיעה בכל אירוע בשירה ובמשחק, אך חלקה היה משמעותי בעיקר בכתיבה. ידה הקלה בכתיבה ליוותה את חיי הקיבוץ – שירים וברכות לחתונות, לחגים ולכל מועד, בימי חולין ובשמחות, בימי אבל וכאב, היא כתבה בדרכה שלה את היסטוריית המקום.

לאחר פרישתה החלה לעסוק בציור על כדים, ויצירותיה הססגוניות מקשטות לא מעט גינות ופינות בחצר הקיבוץ.

עיקר יצירתו הייתה בתחום הפיסול, הציור והקרמיקה התעשייתית, הוא היה שותף בהקמת מפעל הקרמיקה של קיבוץ ברור חיל ולאחר מספר שנים היה למעצב הראשי שלו  ומנהלו התפעולי. במפעל הקרמיקה עיצבו וייצרו כלי-נוי וכלי-בית וסגנון הכלים הושפע  ממוטיבים ארץ ישראליים וארכיאולוגיים ומהאמנות הדרום אמריקאית. בשנת 1985,עם סגירת המפעל, מילא אריה מגוון תפקידים; בין היתר, בעת המעבר ללינה משפחתית, היה אחראי על התכנון האדריכלי של קיבוץ ברור חיל המשתנה. היה אחראי על ענף הבנייה בקיבוץ ויצא לפעילות תנועתית כרכז המחלקה לאמנות בתנועה הקיבוצית המאוחדת.

לאורך הקריירה האמנותית העשירה שלו, הציג אריה בתערוכות בארץ ובעולם. פסליו וציוריו נמצאים באוספים פרטיים וכן במרחב הציבורי ,בעיקר בקיבוץ ברור חיל ובמועצה האזורית שער הנגב. מבין יצירותיו המרכזיות נזכור את:

• האנדרטה לחיילי צה"ל, בכניסה הדרומית לעיר שדרות;
• עבודת עץ ואבן, במפעל "מכתשים" בבאר שבע;
• עבודת קיר קרמיקה, במרכז הקיבוץ הדתי בתל אביב;
• אישה על אופניים, בתיכון שער הנגב;
• שבשבות, ב"אירועי ניצנה".
• ציור קיר "סגרפיטו ", בקיבוץ אור הנר.

עם פרישתו לגמלאות החל לעבוד באופן מלא בסטודיו הפרטי שלו בקיבוצו, ברור חיל, ובמקביל התנדב שעות רבות בעמותת "קרן גרשוני" בה סייע באיתור אמנים חדשים הזקוקים לתמיכה כלכלית לטובת קידום יצירתם. אריה היה נשוי לרחל קוטלר במשך 60 שנים ולהם שלושה ילדים: נעמי זיכרונה לברכה, יוסי ואורי אשר ממשיכים את המורשת האמנותית של אביהם בציור ובפיסול.