זיוה הייתה אשת מקצוע בחינוך, אך מעבר למקצועיות הייתה דמות חינוכית באישיותה.  החינוך עבורה, היה אמונה ודרך חיים. על כן, החליטה המשפחה להנציח את זכרה "במלגת מורשת", במסגרת קרן גרשוני שתורמת רבות לחינוך באזור, כפי שעשתה זיוה כל חייה.

על עצמי: (דברים שזיוה כתבה על עצמה)

הכול התחיל בארץ פולין, שם חיו בעבר משפחות הסבים שלי. הורי שכבר היו חברים היגרו לברזיל, לעיר ריו דה ז'ניירו. ראשון היה אבי ואחריו אמי. הם התחתנו, הולידו אותי ואת אחי דויד.כך התחיל מסלול חיי: למדתי בבית ספר יהודי ברזילאי מכיתה א'. לימודים כלליים בפורטוגזית ובנוסף עברית, יידיש, מסורת, ההיסטוריה של העם היהודי ועל מדינת ישראל. בגיל צעיר התחלתי בנגינה על פסנתר, התקדמתי והתפתחתי בעולם המוסיקה.

הצטרפתי לתנועת הנוער "דרור". היינו באים לתנועה בשבתות ובימי ראשון, בהם למדנו על ארץ ישראל, שרנו שירים בעברית, רקדנו ריקודי עם, יצאנו לטיולים משותפים ועוד. בגיל 18 נבחרתי יחד עם עוד מספר חברים מהתנועה לנסוע לשנת לימודים בישראל, ב"מכון למדריכי חוץ לארץ" בירושלים.  בתנועה הכרתי את אברהם שיינפלד, אשר שימש כמזכיר התנועה בכל ברזיל. באוגוסט 1957 התחתנו. לאחר החתונה החלטנו "לעשות עלייה" ולהקים בה את משפחתנו. רצינו שילדנו יוולדו כאן במדינת היהודים וחשבנו שקבוץ ברור חייל, אליו הגיעו חברי תנועת הנוער שלנו, יהיה המקום המתאים.  בינואר 1958 הגענו לנמל חיפה באנייה, שם חיכו לנו נציגי הקבוץ והסיעו אותנו במשאית מהנמל לקיבוץ. בקיבוץ נולדו ילדינו עמיר, תניה ויואב, שהפכו אותנו להורים מאושרים וגאים בגדילתם, התפתחותם ובכישוריהם.

כבר בגיל 15, עדיין בברזיל, התחלתי לעבוד בחינוך ילדים ואך טבעי  היה שגם בקיבוץ אעסוק בכך. לאחר כמה שנים של עבודה, כמטפלת בגיל ביה"ס, ליוויתי קבוצה מכיתה א' עד שהגיעו למצוות.   בשנים 1964-1965 למדתי הוראה, בגילאי גן וכיתות צעירות. לימדתי וחינכתי בבית הספר האזורי שער הנגב ובשנים 1980-1988 ניהלתי את ביה"ס היסודי. לאחר מכן, עבדתי במכינות הקדם אקדמיות לחיילים משוחררים ב"מכללת ספיר".

אותי מסקרנים מאז ומתמיד אנשים (קטנים וגדולים), הצבעים והקולות, כמו גם המילים הן הנאמרות, ואלה הכתובות. בעבודתי עם ילדים שאפתי תמיד ליצור להם סביבה נאה, מגרה ועשירה בכל אלה. אך כיוון שלא ניחנתי בכישורים הנדרשים, עשיתי לי הרגל לאגור ציורים, תמונות, צילומים וכן סיפורים ושירים שיהיו לי לעזר, לעת הצורך ושיבטאו וישלימו את אשר בראשי ובלבי.

השנים שלאחר היציאה לפנסיה מוקדשות לעצמי, פעילות במועדון "יחדיו" והתנדבות בארכיון הקבוץ. במועדון "יחדיו" הצטרפתי לחוג לציור, נהנית מהחברותא, מתהליך היצירה ובעיקר מהעיסוק בצבע, כל צבע בציורי שונה בגווניו מצבעים קודמים ואף פעם איני משתמשת בגווניו מצבעים קודמים ואף איני משתמשת בגווני הצבעים המקוריים.

אני אישה שנהנית מהדברים הפשוטים והקטנים שהחיים מזמנים: פרח, חיוך, מילה טובה, קבלה ואנשים בכלל. מחוברת עדיין לקצב ולמילות המוזיקה הברזילאית. חיה בישראל ומנסה לחוות ולהיות מעורבת במה שקורה כאן בכל תחומי חיינו: הפוליטיקה והאנשים שעושים אותה, סרטים ומוזיקה. מסתקרנת מהאנשים שעושים ויוצרים. ובעיקר אוהבת ונמצאים בליבי ובמחשבותיי – עמיר, תניה, יואב ובני זוגם – איילת, אבשה ויעל, שהפכו לחלק ממני וכמובן, הנכדים היקרים – אלה, עמית, עידן, שירה, מיקה, נוגה ושחר הקטן. די בשמותיהם בשביל לגרום לי אושר גדול.

איקה הצטרפה מיד לאחר תום לימודיה באוניברסיטה העברית לקיבוץ ארז, בתחילה כמורה שכירה ולאחר מכן כחברה. רוב ימיה עבדה כמורה לביולוגיה ומחנכת בית הספר התיכון בשער הנגב.

במסגרת עבודתה העמידה דורות של תלמידים שידעו להוקיר את פועלה וזוכרים את תלמודה וחלקם אף בחרו להמשיך בדרכה.

איקה חלתה בסרטן השד והחלימה. תוך כדי המחלה ובתהליך ההחלמה השרתה רוח טובה ואופטימיות סביבה. היא חזרה מיד ללמד תוך כדי טיפולים והקרנות כי זו הייתה סביבתה הטבעית והנוחה ביותר. לאחר החלמתה התנדבה ב"יד להחלמה" כתומכת בחולות, מיד לאחר הניתוח שעברו. בתוקף התנדבותה נענתה לכל קריאה מבית החולים והתייצבה מיד למראשות החולה לאוששה. את שנת ההחלמה תיארה בספר  בשם "השנה הראשונה של שארית חיי" שכתבה והוציאה לאור .

איקה נפטרה כעשר שנים מאוחר יותר ממחלה אחרת.

איקה לא שקטה על שמריה, למדה ציור והדפס רשת כדי לספק נטייתה וכשרונה באמנות. למדה מחשבת ישראל להרחיב אופקיה ולממש  משמעות מחנכת בישראל. ולמדה גריאטריה כדי שתוכל לתרום יותר לקהילה. הרי תמיד רצתה לתת.

איקה גידלה וחינכה שלושה ילדים, אך לא זכתה להכיר את ששת נכדיה שיודעים שיש להם סבתא אי שם בשמים.

נאמר" זכר צדיק לברכה", זכרה תמיד יהיה ברכה לאוהביה, למוקיריה ובעיקר לתלמידיה.

הקבוצה אליה השתייכו התיישבה לראשונה ב'גבעות זייד' שהיה ישוב קיים. קשיי פרנסה ביישוב הקיים, יחד עם הרצון להגשמה ברוח חזונו של דוד בן גוריון, הביאה את הקבוצה לרדת לנגב ולהקים קיבוץ חדש; 'אור הנר' באזור שער הנגב. בתחילת הדרך עבדה סולי בחינוך לגיל הרך ובהמשך יצאה ללימודי הוראה והשתלבה כמורה מקצועית וכמחנכת, בתחומי הביולוגיה והמתמטיקה,  ב"בית החינוך שער הנגב". אין ילד בשער הנגב אשר למד בחטיבת הביניים בין השנים 1967 -2000 שלא למד תחת שרביטה. במקביל הקימה סולי את ספריית הילדים וספריית העיון בקיבוץ אור הנר. בפרויקט זה מצאה עניין רב ותענוג גדול ועם השנים אף הרחיבה את הספריה, מיחשבה אותה והייתה למנטורית עבור כל הספרניות באזור.

סולי שלנו אהבה לבשל,  בין המאכלים את טעמם אין לתאר במילים, נמצאים: קנישס, אמפנדס, סלט חצילים, עוגת גבינה ורולדת דולסה דה לצ'ה. בין תחביביה, סולי היתה מתקנת המשקפיים של הקיבוץ. היתה לה ערכה עם כל הברגים והמברגים הקטנים ובנפש חפצה הייתה מסייעת לכל ילד ומבוגר שמשקפיו נשברו או שהתעקמו. היו לה ידיים טובות ואהבה לתיקונים והדבקת חפצים שנשברו. לסולי היה זיכרון מדהים והיא ידעה לספר את סיפור ההיסטוריה של כול ענף בעץ המשפחתי, בדיוק מירבי  בפרטי חייו מי היה ומה עלה בגורלו.

לסולי וגי'מי 3 ילדים- מיכל, גדעון ואסנת.