צבי – אבא שלנו, של אבנר, שמעון ויעל היה חלק מניר-עם והיא חלק ממנו. שייך היה לדור של חולמים ולוחמים…

אבא הרבה לדבר על מחוזות ילדותו בעצב ובהומור ועל געגועיו לבני משפחתו שנספו בשואה. עם אמא עמליה שהייתה שותפה פעילה ומחנכת בנפשה, הקימו בניר עם בית שורשי ושמח. כשהוא כבר שבע ימים וכשהקאסמים נופלים ורעש מסביב, לא הסכים לצאת קצת מניר-עם להתאוורר. "בית לא עוזבים". הרגיש שקברניטי המדינה אטומים למצב הבטחוני בעוטף.

אבא שמח על המשפחה – השבט הגליני שגדל וצמח. מנגד הבדידות והגעגועים לאמא ליוו אותו כל השנים. היה לו קשר נפלא וחם עם 11 הנכדים האהובים והנינים שכל אחד מהם שימח אותו כל כך.

בערוב ימיו ובעידודו של יוסי חתנו, שאהב והיה להם קשר מיוחד, הוציא ספר בסיוע מלגה של קרן גרשוני – בין שני בתים". הבית הראשון היה שם בעיירה בריטשבה והבית השני שהקים בניר עם, שאהב והרגיש שייך. בסוף הספר הוא כתב: "המשפחה שהקמתי עם עמליה ז"ל צמחה והתרחבה לנגד עיני. ילדי ובני זוגם, הנכדים והנינים, משמחים ומחממים את ליבי, מהם אני שואף תמיכה, עידוד ואנרגיות חיוביות. לא נותקה עוד השלשלת, עוד נמשכת השלשלת…"

השנה החלטנו להיות שותפים ולהנציח את אבא שלנו ע"י תרומה לקרן – אבא היה גאה ושמח על כך.

ב-1954 הוא נישא לזמרה, וב-1955 נולד בנם הבכור אלי. ב-1956 יצאה המשפחה לכפר עזה במסגרת קבוצת צעירים וצעירות מקיבוצים ותיקים, שנשלחה על ידי התנועה הקיבוצית להחזיק את המקום לאחר נטישתו. כשהגיע לכפר עזה גרעין "מתערים" הם חזרו לאיילת השחר, שם נולדה בשנת 1957 בתם אורן. ב-1958 עברו להתגורר בקיבוץ יזרעאל, אך החליטו להיפרד. עמוס חזר לכפר עזה ולאחר כשנה הגיעה חמדה להתגורר עמו. הם נישאו ב-1959 ובמהלך שנותיהם בכפר עזה נולדו זהר (1960), אופיר (1965) והתאומים תומר ואלון (1968).

עמוס כיהן כמה פעמים כמזכיר הקיבוץ, כגזבר וכמרכז המשק, ועבד בפלחה, בשלחין, בחממות ובנוי. הוא סייע בהקמתה של התעשייה בקיבוץ, ובשנות עבודתו האחרונות עבד כפועל ייצור במפעל "כפרית". הוא תרם את חלקו גם בריכוז סמינרים קצרים באפעל, כמרכז ועדות שונות בקיבוץ, וכחלק מפעולתו בתנועה הקיבוצית ליווה קיבוצים צעירים בראשית דרכם – קיבוץ חולית בחבל שלום שאומץ על ידי כפר עזה, ומאוחר יותר קיבוץ שיזפון שבערבה.

לאחר פטירתה של חמדה ב-2014 הוא נותר לחיות לבדו מול גבול עזה בתקופה של ירי טילים מתמשך. עד יום מותו סירב לעזוב את ביתו בכפר עזה ולו ליום אחד.

לאחר שירות צבאי כמד"סית בבאר אורה ושנת שירות בקיבוץ חצרים, הצטרפה חמדה אל עמוס בכפר עזה ונישאה לו בשנת 1959. במהלך שנותיהם בכפר עזה נולדו ארבעת ילדיהם: זהר (1960), אופיר (1965) והתאומים תומר ואלון (1968).

בשנותיה הראשונות בקיבוץ עבדה חמדה בלול, באקונומיה, במטבח ובמחסן הבגדים, ומאוחר יותר יצאה ללימודי הוראה במכללת קיי בבאר שבע. היא השתלבה כמורה, ובמיוחד מורה לתנ"ך, בבית הספר היסודי האזורי "שער הנגב", ובהמשך ניהלה את בית הספר. לאחר פרישתה מן הניהול המשיכה לעסוק בחינוך במסגרת הקיבוצית וחינכה את קבוצת נעל"ה (נוער עולה לפני ההורים).

לאורך שנותיה בקיבוץ הייתה מעורבת מאוד בחיים החברתיים ומילאה תפקידים בשלל ועדות, ביניהן ועדת חברה וועדת התרבות. היא לקחה חלק פעיל גם בתהליכי ההפרטה ובשינויים באורחות החיים בקיבוץ שנבעו מכך.

בחיי התרבות בכפר עזה היה לה תפקיד מרכזי. היא הופיעה בכל אירוע בשירה ובמשחק, אך חלקה היה משמעותי בעיקר בכתיבה. ידה הקלה בכתיבה ליוותה את חיי הקיבוץ – שירים וברכות לחתונות, לחגים ולכל מועד, בימי חולין ובשמחות, בימי אבל וכאב, היא כתבה בדרכה שלה את היסטוריית המקום.

לאחר פרישתה החלה לעסוק בציור על כדים, ויצירותיה הססגוניות מקשטות לא מעט גינות ופינות בחצר הקיבוץ.