דוד שימש בעיקר בתפקידים כלכליים , בקיבוץ כמרכז משק, גזבר ויו"ר הנהלה כלכלית. באזור כגזבר המפעלים האזוריים בשער הנגב בתנועה בוועדת תעשיה של  "איחוד הקבוצות והקיבוצים" וכסמנכ"ל איגוד התעשייה הקיבוצית. במשך כל הזמן לא נטש את אהבתו הגדולה למוזיקה, יצא לקורס מנצחי מקהלות, הקים מקהלה בגבים, היה מדליק הנרות הקבוע בחנוכה ואב הסדר בפסח במשך שנים רבות, היווה חלק מרכזי ב"תזמורת בצורת" המפורסמת ובחבורות זמר בקיבוץ.

במסגרת תפקידו בוועדת התעשייה של "איחוד הקבוצות והקיבוצים" טיפל בהבאת מפעל "זמיר", ליצור חליליות, לגבים ואף היה מנהלו במשך מספר שנים. בתפקיד זה שילב דוד את אהבתו הגדולה  למוזיקה עם יכולותיו הניהוליות פיננסיות. בכל תפקידיו יצר קשרים אישיים וחברתיים עם קולגות לעבודה, לקוחות ואף עם מתחרים.

מרים (מירוש) לוינסון (1935-2014) נולדה בקרית חיים בשנת 1935. בהיותה בת 13 נהרג אחיה הגדול בקרבות שיחרור הנגב במהלך מלחמת העצמאות. בשנת 1952 הצטרפה מירוש לקיבוץ גבים במסגרת גרעין ב' של "מגשימים" שם פגשה את דוד והשניים נישאו.

מירוש עבדה במשך שנים רבות כמורה ומחנכת לקבוצות של "חברות נוער" בקיבוץ, לימדה בכיתות א' בקיבוץ ובבית הספר וכן לימדה את השפה העברית באולפן בקיבוץ. היא היתה מורה אהובה על תלמידיה. משך כל השנים פעלה מירוש בתחומי תרבות רבים בקיבוץ. יזמה והפיקה חגים וערבים ייחודיים בנושאים שונים,  ביימה והפיקה מופעי בר-מצווה, ייסדה את "ערב השערים" לבני המצוה (בו בני המצוה ומשפחותיהם שיתפו את כלל הקיבוץ בסיפורם המשפחתי), היתה אחראית ליצירת הגדת הפסח הייחודית של קיבוץ גבים ועוד. כמו כן הקימה וניהלה את "בית מאירה" שמשמש עד היום כספריה, חדר עיון ומשחק יצירתי לילדי הקיבוץ.

כבת למשפחה שכולה, נושא ההנצחה היה קרוב מאד לליבה והיא עסקה בו רבות בביתה ובקיבוץ. עוד בטרם הוכרז יום הזיכרון כיום אבל לאומי דאגה מירוש לקיים טקסי אזכרה ביום זה. גם יום השואה לווה תמיד בסידור הפרחים המסורתי של ששה פרחי קאלה לבנים בכניסה לחדר האוכל.

מירוש ודוד גידלו 3 ילדים: יונתן, אופיר ומיכל, וזכו ל 9 נכדים. בביתם תמיד נשמעה מוזיקה קלאסית ממערכת הסטריאו ומאוסף התקליטים המרשים שהיה ברשותם. היו חובבי תרבות ואהבו מאד קונצרטים, הצגות ותערוכות שונות.

המסע הקשה נמשך כשלושה חודשים בהם עברו על האוניה; שריפה, הצפה, עליה על שרטון, נטישת הצוות וסערה קשה בסופה נתפסה האונייה בידי הבריטים והעולים נשלחו לכלא עתלית. כאשר הגיע אחרי השחרור, כעולה בודד אל החולות הזהובים של מפרץ חיפה, מקום בו עמדו צריפי המחנה של קיבוץ "העמל"  הטביעו צעדיו עקבות ראשונים על החול, והוא חש כמו מתחילים חייו מחדש. לימים יקרא משה לספרו הביוגרפי,שהוצא בסיוע "קרן גרשוני": "צעדים בחול".

בראשית ימיו בקיבוץ "העמל" לימים "רוחמה", ניסה כוחו בעבודה בנמל, אך כוחו לא עמד לו והוא התמוטט תחת משא השקים והעצים ועבר לעבודה בית החרושת "נעמן". כשעלה הקיבוץ על אדמתו בצפון הנגב היה משה מנהל חשבונות. הוא נשלח להשתלמות כמורה ולימד 17 שנים בבתי הספר ברוחמה ואחר כך בשער הנגב. מימים אלה הוא זוכר את הדרישות התובעניות של מורה מחנך ב"מוסד החינוכי" וחניכיו בני קבוצת שיבולים , אותם ליווה בכול שנות התיכון, מצאו בליבו חדרים חמים עד יומו האחרון.

אך השעות הארוכות שהשקיע פגעו במרקם משפחתו הפרטית ועדויות לכך נמצאות בספרו המיוחד והכנה. מחינוך עבר לעבודה בהנהלת החשבונות של מפעל "המברשת", ומשם למחלקה לביקורת של הקיבוץ הארצי והביטוח החקלאי. במקביל לעבודה היה תמיד פעיל בועדות הקיבוץ, חבר במזכירות, זמן מה גם מזכיר, מנהל המוסד החינוכי, חבר בצוות השינוי ועוד.

משה היה איש הגות ולימוד והעמיק בהבנת המסורת היהודית ונפש האדם. משה נשא לאישה את רעיה ונולדו להם שלושה בנים, אלי, ישראל וארי.

הוא אהב את אשתו והעריך אותה מאוד, כאשר חלתה ליווה וסעד אותה וכאשר הלכה לעולמה נשאר בודד בין כותלי ביתו, עד שמצא בנפשו את הכוח לעזוב את מכורתו, את רוחמה שכה אהב ולהחליט על מעבר למגורים לצד בנו וכלתו שקיבלוהו לביתם וטיפלו בו במסירות עד יומו האחרון. אך גם משם , מבית לחם הגלילית, לא ניתק את הקשר עם ביתו והמשיך לשלוח מאמרים לעלון הקיבוץ ובכול מאודו ביקש לשמור על קשר.