היא סיימה תיכון, תוך השתתפות ערה בפעילות התנועתית, השתתפות שסחפה גם את הוריה שלפני כן לא נטו כלל אל התנועה הציונית. כבר בגיל 17, נשלחה לקן יאסי לשמש כראש קן וכמדריכת השכבה הבוגרת. מתקופת ההכשרה היא זכרה את  התנאים הקשים, את העבודה במפעלי החרושת, אך גם את אווירת היחד הטובה. ב- 23 במרץ 1938, קיבלה הודעה להתכונן לעליה תוך 5 ימים. נפרדה בבכי מהוריה ועלתה על אנייה, הישר לקיבוץ "עמל" בקרית-חיים, בקריה עבדה במפעל "אתא" ושוב כמובן השתלבה בפעילות פוליטית-מפלגתית ואהבה את הדינמיקה של החיים וההפגנות הגדולות באחד במאי.

כשעבר הקיבוץ לרוחמה, נשלחה רעיה ללמוד את מלאכת ייצור המברשות בבית-חרושת "המברשת", שנרכש באותן שנים, היא היתה עובדת זריזה וחרוצה, אך העבודה המונוטונית והמשעממת לא התאימה לאופייה הסוער, והיא מצאה סיפוק בפעילות תרבותית, בלימודי ערב וקורסים קצרים. אחרי שעברה קורס קדרים ב"גבעת- חביבה", השתלבה בפעילות  מפלגתית במפלגת מפ"ם, סניף ירושלים. רעיה זכרה תקופה זאת כהזדמנות להרחבת אופקים וחידוש קשרים עם העולם שמחוץ לקיבוץ.

שלוש פעמים ברציפות נבחרה למלא תפקיד, רכזת ועדת הבריאות, אותו מילאה בתבונה ורגישות כאשר נשאלה: "הכיצד?" ענתה: "מאוד חשוב לי להיענות לצרכים המיוחדים של החברים". בהחלטה רגעית ובלתי רצינית, כהגדרתה, החליטה רעיה לצאת ללמוד אנגלית באוניברסיטת באר-שבע. להפתעתה הלימודים לא היה קשים לה במיוחד וההצלחה דרבנה אותה להמשיך ולסיים בהצלחה את כל המבחנים והעבודות.

היא החלה ללמד אנגלית בבית הספר, אחר-כך ב'מכללת הנגב' בה מילאה תפקיד רכזת חטיבת השפות. בתפקיד זה ארגנה, הדריכה ועקבה אחרי כל הקורסים לשפות זרות. היה לה לרעיה כישרון מיוחד לשפות והיא שלטה ברומנית, עברית, צרפתית, אנגלית, רוסית ויידיש.

אל משה ויסברג אותו כינתה בחיבה בוב, נקשרה רעיה קרית-חיים. ברוחמה נולדו להם שלושה בנים, אלי, ארי וישקה. רעיה הייתה אישה שידעה להעריך יופי ותבונה, הקפידה מאוד על הופעתה והשתדלה לשמור עליה בכל כוחה. תמיד השתתפה עם משה, באופן פעיל בכל פעילות תרבותית, ואהבה מוזיקה ותיאטרון.

המסע הקשה נמשך כשלושה חודשים בהם עברו על האוניה; שריפה, הצפה, עליה על שרטון, נטישת הצוות וסערה קשה בסופה נתפסה האונייה בידי הבריטים והעולים נשלחו לכלא עתלית. כאשר הגיע אחרי השחרור, כעולה בודד אל החולות הזהובים של מפרץ חיפה, מקום בו עמדו צריפי המחנה של קיבוץ "העמל"  הטביעו צעדיו עקבות ראשונים על החול, והוא חש כמו מתחילים חייו מחדש. לימים יקרא משה לספרו הביוגרפי,שהוצא בסיוע "קרן גרשוני": "צעדים בחול".

בראשית ימיו בקיבוץ "העמל" לימים "רוחמה", ניסה כוחו בעבודה בנמל, אך כוחו לא עמד לו והוא התמוטט תחת משא השקים והעצים ועבר לעבודה בית החרושת "נעמן". כשעלה הקיבוץ על אדמתו בצפון הנגב היה משה מנהל חשבונות. הוא נשלח להשתלמות כמורה ולימד 17 שנים בבתי הספר ברוחמה ואחר כך בשער הנגב. מימים אלה הוא זוכר את הדרישות התובעניות של מורה מחנך ב"מוסד החינוכי" וחניכיו בני קבוצת שיבולים , אותם ליווה בכול שנות התיכון, מצאו בליבו חדרים חמים עד יומו האחרון.

אך השעות הארוכות שהשקיע פגעו במרקם משפחתו הפרטית ועדויות לכך נמצאות בספרו המיוחד והכנה. מחינוך עבר לעבודה בהנהלת החשבונות של מפעל "המברשת", ומשם למחלקה לביקורת של הקיבוץ הארצי והביטוח החקלאי. במקביל לעבודה היה תמיד פעיל בועדות הקיבוץ, חבר במזכירות, זמן מה גם מזכיר, מנהל המוסד החינוכי, חבר בצוות השינוי ועוד.

משה היה איש הגות ולימוד והעמיק בהבנת המסורת היהודית ונפש האדם. משה נשא לאישה את רעיה ונולדו להם שלושה בנים, אלי, ישראל וארי.

הוא אהב את אשתו והעריך אותה מאוד, כאשר חלתה ליווה וסעד אותה וכאשר הלכה לעולמה נשאר בודד בין כותלי ביתו, עד שמצא בנפשו את הכוח לעזוב את מכורתו, את רוחמה שכה אהב ולהחליט על מעבר למגורים לצד בנו וכלתו שקיבלוהו לביתם וטיפלו בו במסירות עד יומו האחרון. אך גם משם , מבית לחם הגלילית, לא ניתק את הקשר עם ביתו והמשיך לשלוח מאמרים לעלון הקיבוץ ובכול מאודו ביקש לשמור על קשר.