איקה הצטרפה מיד לאחר תום לימודיה באוניברסיטה העברית לקיבוץ ארז, בתחילה כמורה שכירה ולאחר מכן כחברה. רוב ימיה עבדה כמורה לביולוגיה ומחנכת בית הספר התיכון בשער הנגב.

במסגרת עבודתה העמידה דורות של תלמידים שידעו להוקיר את פועלה וזוכרים את תלמודה וחלקם אף בחרו להמשיך בדרכה.

איקה חלתה בסרטן השד והחלימה. תוך כדי המחלה ובתהליך ההחלמה השרתה רוח טובה ואופטימיות סביבה. היא חזרה מיד ללמד תוך כדי טיפולים והקרנות כי זו הייתה סביבתה הטבעית והנוחה ביותר. לאחר החלמתה התנדבה ב"יד להחלמה" כתומכת בחולות, מיד לאחר הניתוח שעברו. בתוקף התנדבותה נענתה לכל קריאה מבית החולים והתייצבה מיד למראשות החולה לאוששה. את שנת ההחלמה תיארה בספר  בשם "השנה הראשונה של שארית חיי" שכתבה והוציאה לאור .

איקה נפטרה כעשר שנים מאוחר יותר ממחלה אחרת.

איקה לא שקטה על שמריה, למדה ציור והדפס רשת כדי לספק נטייתה וכשרונה באמנות. למדה מחשבת ישראל להרחיב אופקיה ולממש  משמעות מחנכת בישראל. ולמדה גריאטריה כדי שתוכל לתרום יותר לקהילה. הרי תמיד רצתה לתת.

איקה גידלה וחינכה שלושה ילדים, אך לא זכתה להכיר את ששת נכדיה שיודעים שיש להם סבתא אי שם בשמים.

נאמר" זכר צדיק לברכה", זכרה תמיד יהיה ברכה לאוהביה, למוקיריה ובעיקר לתלמידיה.

נערותו ובחרותו עברו בתל אביב, לימודים בתיכון חדש וחניך ומדריך בתנועה המאוחדת קן מרכז. בעקבות אהבתו הגדולה למוזיקה הוא רכש לעצמו אקורדיון 20 בסים ומפוחית פה אותם שילב בפעילות החברתית בתנועת הנוער, והם ימשיכו וילוו אותו במשך כל חייו.

לייבוש התגייס לצבא במסגרת הכשרת מעיין ברוך – חניכי התנועה המאוחדת מתל אביב, קריית חיים ורחובות. לאחר הטירונות במחנה אלנבי בירושלים, הגיע הגרעין להכשרה בקיבוץ מעיין ברוך. הגרעין נבחר על ידי התנועה לאזרח את נחלאים א' מול עזה ובאוקטובר 1953 נערך טקס אזרוח המקום. לייבוש, שהיה המזכיר של הקיבוץ שבדרך, ברך בשם הגרעין את באי הטקס המכובדים… וכך הוקם קיבוץ נחל עוז, בו הקים את משפחתו עם רחל ישראלי, חברת הגרעין מקריית חיים.

לייבוש היה מעמודי התווך של הקיבוץ הצעיר, יצא לרופין לקורס מרכזי משק (בשנות ה-50) ומילא תפקידים רבים בקיבוץ ומחוצה לו כמו מזכיר תנועת הנוער העובד והלומד ומנכ"ל איגוד התעשייה הקיבוצית לאחר לימודי הנדסה בטכניון.

אנחנו במשפחה ליווינו אותו לאורך השנים בשליחותו הציבורית, אבל מה ששבה את לב כולנו הייתה אהבתו למוזיקה קלאסית ולמילה הכתובה, אותה נטע בזוגתו, שלושת בניו, כלותיו, נכדיו ונכדותיו. מגיל צעיר כתב לייבוש שירה, שביטאה את הלך נפשו, את רגשותיו – אושר, שמחה, צער וכאב בתקופות השונות של חייו. לאחר מותו כינסנו את שיריו בספר "לא יובס אדם בכמיהתו", כשם אחד משיריו.

עיקר יצירתו הייתה בתחום הפיסול, הציור והקרמיקה התעשייתית, הוא היה שותף בהקמת מפעל הקרמיקה של קיבוץ ברור חיל ולאחר מספר שנים היה למעצב הראשי שלו  ומנהלו התפעולי. במפעל הקרמיקה עיצבו וייצרו כלי-נוי וכלי-בית וסגנון הכלים הושפע  ממוטיבים ארץ ישראליים וארכיאולוגיים ומהאמנות הדרום אמריקאית. בשנת 1985,עם סגירת המפעל, מילא אריה מגוון תפקידים; בין היתר, בעת המעבר ללינה משפחתית, היה אחראי על התכנון האדריכלי של קיבוץ ברור חיל המשתנה. היה אחראי על ענף הבנייה בקיבוץ ויצא לפעילות תנועתית כרכז המחלקה לאמנות בתנועה הקיבוצית המאוחדת.

לאורך הקריירה האמנותית העשירה שלו, הציג אריה בתערוכות בארץ ובעולם. פסליו וציוריו נמצאים באוספים פרטיים וכן במרחב הציבורי ,בעיקר בקיבוץ ברור חיל ובמועצה האזורית שער הנגב. מבין יצירותיו המרכזיות נזכור את:

• האנדרטה לחיילי צה"ל, בכניסה הדרומית לעיר שדרות;
• עבודת עץ ואבן, במפעל "מכתשים" בבאר שבע;
• עבודת קיר קרמיקה, במרכז הקיבוץ הדתי בתל אביב;
• אישה על אופניים, בתיכון שער הנגב;
• שבשבות, ב"אירועי ניצנה".
• ציור קיר "סגרפיטו ", בקיבוץ אור הנר.

עם פרישתו לגמלאות החל לעבוד באופן מלא בסטודיו הפרטי שלו בקיבוצו, ברור חיל, ובמקביל התנדב שעות רבות בעמותת "קרן גרשוני" בה סייע באיתור אמנים חדשים הזקוקים לתמיכה כלכלית לטובת קידום יצירתם. אריה היה נשוי לרחל קוטלר במשך 60 שנים ולהם שלושה ילדים: נעמי זיכרונה לברכה, יוסי ואורי אשר ממשיכים את המורשת האמנותית של אביהם בציור ובפיסול.