משה ויסברג ז"ל

נולד בחוטין רומניה בנם הבכור של שלמה ופרומה. אביו היה סוחר סיטונאי משקאות חריפים, אימו אישה עדינה ויפת- נפש טיפלה במסירות בשלושת ילדיה משה'לה, אמנון, וזיסי הבת. האב, כדברי משה הנגלים מכתביו, היה איש קשוח שהמושג : "חוסך שבטו – שונא בנו", כמו נכתב עבורו, הפליא לא פעם בשבטו ומשה'לה היה מוצא ניחומים בחיק אימו הרחמנית. הוריו הצליחו לעלות לפני השמד, ואביו אף שהה מספר שנים ברוחמה.לתנועת "השומר הצעיר" הגיע יחסית מאוחר, והבחור הדעתן הצטרף מייד לצוות המדריכים, היה לראש קן ואף יצא כמדריך נודד אל רחבי רומניה. אל ארץ ישראל הגיע על סיפונה של האוניה "הילדה" שהעלתה עולים בלתי לגאלים.

המסע הקשה נמשך כשלושה חודשים בהם עברו על האוניה; שריפה, הצפה, עליה על שרטון, נטישת הצוות וסערה קשה בסופה נתפסה האונייה בידי הבריטים והעולים נשלחו לכלא עתלית. כאשר הגיע אחרי השחרור, כעולה בודד אל החולות הזהובים של מפרץ חיפה, מקום בו עמדו צריפי המחנה של קיבוץ "העמל"  הטביעו צעדיו עקבות ראשונים על החול, והוא חש כמו מתחילים חייו מחדש. לימים יקרא משה לספרו הביוגרפי,שהוצא בסיוע "קרן גרשוני": "צעדים בחול".

בראשית ימיו בקיבוץ "העמל" לימים "רוחמה", ניסה כוחו בעבודה בנמל, אך כוחו לא עמד לו והוא התמוטט תחת משא השקים והעצים ועבר לעבודה בית החרושת "נעמן". כשעלה הקיבוץ על אדמתו בצפון הנגב היה משה מנהל חשבונות. הוא נשלח להשתלמות כמורה ולימד 17 שנים בבתי הספר ברוחמה ואחר כך בשער הנגב. מימים אלה הוא זוכר את הדרישות התובעניות של מורה מחנך ב"מוסד החינוכי" וחניכיו בני קבוצת שיבולים , אותם ליווה בכול שנות התיכון, מצאו בליבו חדרים חמים עד יומו האחרון.

אך השעות הארוכות שהשקיע פגעו במרקם משפחתו הפרטית ועדויות לכך נמצאות בספרו המיוחד והכנה. מחינוך עבר לעבודה בהנהלת החשבונות של מפעל "המברשת", ומשם למחלקה לביקורת של הקיבוץ הארצי והביטוח החקלאי. במקביל לעבודה היה תמיד פעיל בועדות הקיבוץ, חבר במזכירות, זמן מה גם מזכיר, מנהל המוסד החינוכי, חבר בצוות השינוי ועוד.

משה היה איש הגות ולימוד והעמיק בהבנת המסורת היהודית ונפש האדם. משה נשא לאישה את רעיה ונולדו להם שלושה בנים, אלי, ישראל וארי.

הוא אהב את אשתו והעריך אותה מאוד, כאשר חלתה ליווה וסעד אותה וכאשר הלכה לעולמה נשאר בודד בין כותלי ביתו, עד שמצא בנפשו את הכוח לעזוב את מכורתו, את רוחמה שכה אהב ולהחליט על מעבר למגורים לצד בנו וכלתו שקיבלוהו לביתם וטיפלו בו במסירות עד יומו האחרון. אך גם משם , מבית לחם הגלילית, לא ניתק את הקשר עם ביתו והמשיך לשלוח מאמרים לעלון הקיבוץ ובכול מאודו ביקש לשמור על קשר.