על קברה של איקה בקיבוץ ארז נכתבו שתי שורות משירה של רחל: "האם אחפוץ גם ליטול ולתת, רק לתת כלום לא די." כביטוי לדרך חייה של איקה.
איקה הצטרפה מיד לאחר תום לימודיה באוניברסיטה העברית לקיבוץ ארז, בתחילה כמורה שכירה ולאחר מכן כחברה. רוב ימיה עבדה כמורה לביולוגיה ומחנכת בית הספר התיכון בשער הנגב.
במסגרת עבודתה העמידה דורות של תלמידים שידעו להוקיר את פועלה וזוכרים את תלמודה וחלקם אף בחרו להמשיך בדרכה.
איקה חלתה בסרטן השד והחלימה. תוך כדי המחלה ובתהליך ההחלמה השרתה רוח טובה ואופטימיות סביבה. היא חזרה מיד ללמד תוך כדי טיפולים והקרנות כי זו הייתה סביבתה הטבעית והנוחה ביותר. לאחר החלמתה התנדבה ב"יד להחלמה" כתומכת בחולות, מיד לאחר הניתוח שעברו. בתוקף התנדבותה נענתה לכל קריאה מבית החולים והתייצבה מיד למראשות החולה לאוששה. את שנת ההחלמה תיארה בספר בשם "השנה הראשונה של שארית חיי" שכתבה והוציאה לאור .
איקה נפטרה כעשר שנים מאוחר יותר ממחלה אחרת.
איקה לא שקטה על שמריה, למדה ציור והדפס רשת כדי לספק נטייתה וכשרונה באמנות. למדה מחשבת ישראל להרחיב אופקיה ולממש משמעות מחנכת בישראל. ולמדה גריאטריה כדי שתוכל לתרום יותר לקהילה. הרי תמיד רצתה לתת.
איקה גידלה וחינכה שלושה ילדים, אך לא זכתה להכיר את ששת נכדיה שיודעים שיש להם סבתא אי שם בשמים.
נאמר" זכר צדיק לברכה", זכרה תמיד יהיה ברכה לאוהביה, למוקיריה ובעיקר לתלמידיה.
